חניון רעים - אתר ההנצחה

"לנצח נזכור אתכם, עם האור והשמחה שנדמו לעד"

הקולאז' המרכזי

תמונת הקולאז׳ שיצר האמן אמיר חודורוב מסמלת את ראשיתו של מסע ההנצחה, שהוביל אותו להקמת אתר ההנצחה כולו. הקולאז׳ מורכב מתמונות פניהם של הנרצחים והנופלים, המחוברות זו לזו לכדי יצירה אחת. לצד ההנצחה האישית של כל אחת ואחד מהם, ביקש אמיר להנציח גם את הקשר שנוצר ביניהם ואת זהותם המשותפת, כחלק מהזיכרון הקולקטיבי. לפניכם סיפור לידתה של היצירה, מנקודת מבטו של אמיר.

הכל התחיל ב- 31 בדצמבר 2023, כשנפגשתי במקרה עם סיגל שמר, אמו של רון שמר ז"ל שנרצח במיגונית גמה, במרכז הקהילתי "בית דני" בתל אביב. במהלך השיחה בינינו, עלתה שאלה כואבת: איך ניתן בכלל להנציח מאות בני אדם, שאין להם זהות קהילתית אחת?

באותם רגעים ראשונים, התחלנו להבין את גודל האתגר. הם הגיעו מכל קצוות הארץ והעולם, מכל גווניה של החברה הישראלית – פסיפס אנושי נדיר שחובר יחדיו מתוך אהבה טהורה לחיים, וברגע אחד נגדע באכזריות. ידעתי שאם לא נרקום את החוטים ביניהם, הסיפור האישי של כל אחד ואחת מהם ילך לאיבוד בתוך הזיכרון הקולקטיבי.

מתוך ההבנה הזו, נולד הרעיון ששינה את מסלול חיי. ליצור קולאז' אחד, חי ופועם, המורכב מכל פניהם של נרצחי ונופלי המסיבות, ב- 7 באוקטובר, 2023.

הסיפורים שמאחורי הפנים

לקחתי על עצמי את המשימה בהתנדבות מלאה. סיגל שלחה אליי את 250 התמונות הראשונות, ותוך חמישה ימים בלבד כבר נולדה הגרסה הראשונה של הקולאז'. אלא שאז החלו להגיע הודעות הווטסאפ: "תחבר את אלי לאחותו שרון", "תשים את שחר ליד בת הזוג שלו".

ככל שארגנתי את התמונות, העמקתי לתוך הסיפורים המצמררים שנשזרו בהן: אבא שיצא להציל את בתו ולא שב, שני אחים וכלת המשפחה שנרצחו יחד, זוגות שלא נפרדו גם במותם, וחברי ילדות שחלקו יחד את הרגעים האחרונים. מספר הנרצחים כבר לא היה נתון מופשט. אלו היו בני אדם, פנים וחלומות שנגדעו. וזה בדיוק היה הרגע שבו הלב שלי נשבר לרסיסים.

הודעות הווטסאפ לא הפסיקו להגיע – כ-150 הודעות מדי לילה. יחד עם סיגל קיבלנו החלטה: אעבוד באופן ישיר מול המשפחות. לא הסתפקתי רק בשיבוץ תמונות; הייתי חייב להכיר, להבין ולהרגיש את האנשים שמאחוריהן.

ביום ט"ו בשבט, 21 בינואר 2024, הגעתי לראשונה לחניון רעים כדי להציב את הקולאז'. הגעתי עוד בטרם עלה השחר, כשהשקט במקום היה מחריש אוזניים. על אדמת רחבת הריקודים עוד עמדו בזנטים ועל גביהם תמונות קרטון מאולתרות – זיכרון יתום שהציבו המשפחות בימים הראשונים שלאחר הטבח.

כשאור ראשון הפציע, החלו להגיע המשפחות. שם, בין השבילים המאובקים, נפגשתי פנים אל פנים עם הכאב בהתגלמותו. פגשתי הורים, אחים, בני זוג וילדים שעולמם נחרב. כל חיבוק הרגיש כמו סכין בלב.

ואהבת לרעך כמוך

בפניי עמדה בחירה בין שתי דרכים לספר את הסיפור: האחת היא דרך סופם הנורא והזוועות שחוו, והשנייה היא דרך החיים – מי הם היו כשהיו איתנו, מה הם אהבו ואיך הם חיים בזיכרון שלנו. בחרתי בחיים.

מאז עברתי על אלפי חומרים. יותר מ- 6,000 סרטונים, אינספור תמונות, הודעות ועדויות. מתוך כל אלה ניסיתי ליצור מיצגים ולכתוב מילים שיחזירו לחניון הזה, ולו במעט, את האור.

במהלך המסע הזה נחשפתי לסיפוריהם של גיבורים רבים, ובהם צעירים וצעירות שבחרו להישאר בשטח ולסייע לאחרים להימלט, גם במחיר חייהם. לצידם לחמו עשרות שוטרים, שכמעט ללא אמצעים ירדו לעבר נחל גרר כשהם מצוידים באקדחים בלבד. בגופם הם בלמו את התקדמות המחבלים והעניקו לאלפי אנשים זמן יקר שאפשר להם להימלט ולהינצל.

עבורי, מעשיהם הם הביטוי העמוק ביותר לציווי "ואהבת לרעך כמוך". הם הותירו אחריהם לא רק סיפורי גבורה, אלא גם מורשת של אהבת אדם, ערבות הדדית ואחריות זה לזה. מתוך ההכרה הזאת הבטחתי להמשיך לספר את סיפוריהם במקום שבו הכול התרחש, ולהקדיש את דרכי להקמת אתר ההנצחה הלאומי.

תקוותי היא שהאתר יהיה יותר ממקום של זיכרון. שיהיה זה מקום שבו הדורות הבאים יכירו את האנשים שאיבדנו, ילמדו מן הערכים שהנחו אותם ויישאו אותם הלאה. אם נצליח לשמר את המורשת שהותירו, אולי מתוך הכאב העצום תצמח גם תקווה, וזכרם יהיה למצפן מוסרי וערכי עבור החברה הישראלית כולה.

error: תוכן האתר מוגן