הקולאז' שנולד מדמעה
התאריך היה ה-31 בדצמבר 2023. לבית דני הגיעה סיגל שמר, אמו של רון שמר שנרצח ב"מיגונית גמה". היא סיירה בין מיצגי הענק שלי בשכונה, ופתאום נולד הרעיון: לייצר קולאז' משותף לכל הנרצחים.
הבנו את הבעיה: לנרצחי הנובה אין זהות קהילתית אחת. הם לא מאותו קיבוץ, לא מאותה עיר, ביניהם יש חרדים, חילונים, הומואים, לסביות ותיירים. הם פסיפס של החברה הישראלית. אם אנחנו לא נאחד אותם ויזואלית, הם יישארו בודדים גם במותם.
לקחתי על עצמי את המשימה בהתנדבות מלאה. סיגל שלחה לי 250 תמונות ראשונות. תוך חמישה ימים הרכבתי את הגרסה הראשונה. וזה הרגע שבו הנשמה שלי נשחטה.
פתאום התחילו להגיע הבקשות בווטסאפ: "תחבר את אלי לאחותו שרון…", "שים את שחר ליד החברה שלו…". בלילות, המספרים הפכו לפנים ולסיפורים.
התחלתי להבין את הקשרים, אבא שהגיע להציל את ביתו ונרצח, שני אחים וכלה לעתיד שנרצחו, שתי אחיות נרצחו וכן הלאה חיבורים מצמררים שגדעו חיים שלמים.
שהגעתי לכ 150 הודעות בלילה, ביקשתי מסיגל בהחלטה משותפת לעבוד ישירות מול כל משפחה ומשפחה, בכדי לדייק להבין ולהכיר מקרוב.
