בתום השבעה על בנו רון, חזר יורם יהודאי לשטח המסיבה בחיפוש אחר המכולה שבה נרצח בנו. לתדהמתו, גילה כי המכולה כבר פונתה מהמקום. הוא לא ויתר והמשיך לחפש אחריה במשך חודשים, עד שבמרץ 2024 הצליח לאתר אותה אצל קבלן פינוי האשפה. מיד לאחר מכן התקשר אליי ובישר לי שמצא אותה.

לא יכולנו לשאת את המחשבה שהמכולה שבה נשמו רון וצעירים נוספים את נשימותיהם האחרונות תמשיך לשמש לאיסוף אשפה. לכן פעלנו במהירות, רכשנו מכולה חדשה והעברנו אותה לקבלן בתמורה למכולה המקורית. איתורה של המכולה היה עבורי תחילתו של מסע קשה ומטלטל אל סיפורה, ובעיקר אל סיפורם של הצעירים והצעירות שאיבדו בה את חייהם.

השיחות עם הניצולים והניצולות, שהסכימו לתאר במדויק את מה שהתרחש במכולה במשך שעות, דקה אחר דקה, לצד הודעות הווטסאפ ששלחו המסתתרים למשפחותיהם, חשפו בפניי את תחושת הפחד, את הזעקות הנואשות לעזרה ואת הכאב הגדול שהותירו אחריהם הנרצחים. אחיות תאומות שרק אחת מהן שרדה, בן יחיד להורים שנותרו שכולים, זוג אוהבים שחלמו על עתיד משותף ורק בת הזוג נותרה בחיים, ובני זוג מאורסים, שבמקום לעמוד יחד תחת החופה, נטמנו זה לצד זה, מאוחדים גם במותם.

לצד הסיפורים מפלחי הלב, נחשפתי לעולמו האישי של כל אחד ואחת מהנרצחים והנרצחות. הכרתי צעירים וצעירות חייכנים, מלאי שמחת חיים, טובי לב ובעלי ערכים, שבחרו לסייע לאחרים ולנסות להצילם גם ברגעים הנואשים ביותר.

כששאלו אותי מה בכוונתי לעשות במכולה שהצלחנו לשמר, התשובה עלתה בי מיד: ״אני מחזיר אותם לחיים, דווקא בתוך המכולה שבה איבדו את חייהם״.

ב־7 באוגוסט 2024, עשרה חודשים בדיוק לאחר אותו יום נורא, הושבה מכולת האשפה הצהובה אל הנקודה המדויקת שבה עמדה באותו בוקר. בתוכה ובסביבתה בחרתי להציג את סיפור חייהם של כל אחד ואחת מהנרצחים בה, לצד צילומי מסך של ההודעות ששלחו מתוכה בשעותיהם האחרונות.

שלטי ההנצחה חושפים את עולמם האישי של המונצחים והמונצחות: במה האמינו, את מי אהבו ומה עוד חלמו להיות. ההתכתבויות בווטסאפ עם ההורים, האחים והחברים מבטאות בפשטות כואבת את רגעי האימה, תחושת חוסר האונים ואת ההבנה המחלחלת כי נותרו לבדם.

פניהם המחייכות ומילות הפרידה ששלחו ברגעים האחרונים לחייהם הופכות את המכולה ממקום הנושא עדות לזוועה ולטבח חסר ההבחנה, למקום המאפשר לפגוש אותם כפי שהיו בחייהם, רק שעות ספורות קודם לכן.