Wholeness Photography
השלם הגדול של אמיר חודורוב
מבוא: פילוסופיה של שלמות ואיזון
בעולם העכשווי המאופיין בפרגמנטציה דורסנית, ברעש ויזואלי ובשטף בלתי פוסק של שברירי דימויים מקוטעים, השאיפה להרמוניה אינה רק בחירה אסתטית, אלא צורך אנושי קיומי ב"תיקון". ואכן, במרכז עבודתו של אמיר חודורוב ניצבת הפילוסופיה של 'הכוליות' – Wholeness שכל כולה נועדה לא רק לספק מענה לצורך האנושי לגשר על הפער שבין הפרט לכלל, אלא חשוב מכך, למלא את החללים שבין שברירי הדימויים ופיסות המידע המציפים את עולמנו. לצורך כך פיתח חודורוב את רעיון 'כוליות הצילום' (Wholeness Photography) שאיננו רק פרקטיקה אומנותית הבונה תמונה מאלפי תמונות הנלקחות משפע של זוויות, אלא, מִשְׁנָה אמנותית המבקשת להפוך את ה"לא מובן" וה "לא ידוע" למוכר וידוע. עבור הצופה, שהתרגל לצרוך את המציאות דרך קטעי מידע -חזותי, מילולי ושמעתי- פיסות המפוזרות ברשתות חברתיות, שברירי דימויים, רעיון כוליות הצילום ומציע עוגן קוגניטיבי ורגשי. שכן לא מדובר רק בטכניקה אומנותית, אלא בשאיפה להשגת שלמות חזותית, ליצירת מצב של מעין "מרחב מוגן" של סדר בתוך הכאוס. החיבור הזה, בין הראייה הפנימית למציאות החיצונית, מתגשם דרך מלאכת מחשבת של פירוק והרכבה, הממירה את הדימוי הדיגיטלי המבוזר לרצף של כוליות באמצעות מלאכת יד סיזיפית ורוחנית.
מלאכת הפסיפס המודרנית: מן הרנסנס ועד העדשה
ודורוב אינו "לוכד" רגעים הוא בונה אותם לכלל רצף זמנים ומקום. בתפיסתו, הצילום הוא פעולה אסטרטגית של בנייה ארכיטקטונית, שבה כל יצירה מורכבת ממאות ולעיתים עד אלפי צילומים נפרדים, ממש כשם שהמציאות העכשווית עשויה. כל תצלום בודד הוא מעין "פיקסל" שהופך לאטום פילוסופי במבנה גדול יותר, בדומה למלאכת הפסיפס ההיסטורית המעניקה לשלם עוצמה הגדולה מסך חלקיו. גם הזיקה לרנסנס בעבודתו של חודורוב, אינה מקרית. אסקניו קונדיבי (Condivi, Ascanio ) פרסם ב-1553 ביוגרפיה רשמית ומאושרת של חיי מיכלאנג'לו, שנכתבה תחת פיקוחו המלא של המאסטרו עצמו, ובמידה רבה מבוססת על דבריו הישירים. בחיבור טען קונדיבי כי האמן הגדול גדל בבית של סתתי אבן ( Scarpellino ) ומכאן שינק את אהבתו לאזמל יחד עם חלב המינקת שלו. כפסל-צייר מיכלאנג'לו חיבר בקפלה הסיסטינית, נרטיבים נפרדים – מבריאת העולם ועד המבול – לכדי חוויה רוחנית מאוזנת של חלל ורוח. מופת מיוחד לכך הוא דמותו של יונה הנביא ; מיכלאנג'לו השתמש בפרספקטיבה חריפה כדי "לשבור" את המגבלה הפיזית של התקרה המעוקלת, כדי לפרוץ את גבולות הפריים הדו-ממדי הסטנדרטי וליצור מרחב שבו ריבוי הפרטים חדל מלבלבל את התפיסה ובמקום זה, מעצים את תחושת הצופה כי הוא צופה בפני האמת.
בהשאלה, ניתן לומר כי חודורוב, כ"סתת דיגיטלי", מחלץ את הדימוי מתוך הררי מידע חזותי בדיוק כירורגי; הוא משתמש ב-Wholeness כמי "שמרצף" את המציאות באבני פסיפס; רעיון הפסיפס – הרכבת שלם מרובה-משמעות מקטעים בודדים, נפרדים- הפך במחשבה המערבית, ולעיתים כבר בעת העתיקה עצמה, למטאפורה פילוסופית רבת-עוצמה. יש בפסיפס דבר-מה פרדוקסלי: האמן מוגבל לכאורה לכמות סופית של פיסות העלולות להגבילו, והנה, הוא מפיק דווקא עושר בלתי-צפוי של גוונים, תנועה ואשליית-עומק. דווקא הצמצום למספר סופי של 'אבני בניין' הוא-הוא שמעניק לפסיפס את גמישותו: היכולת "להזיז אבן" אחת בלבד, ולהעניק לה משמעות חדשה בתוך ההקשר הכולל – הופכת את המדיום לגמיש ורב-תכליתי באורח מפתיע. לא מקרה, אפוא, שהוגים בכל הדורות ובעיקר בעולם העתיק, ראו בעולם עצמו מעין קוסמוס-פסיפס: מארג של חלקים נפרדים לכאורה – אירועים, אנשים, גורלות – המרכיבים בסופו של דבר תבנית קוסמית הרמונית ומכוונת (logos), גם אם מנקודת המבט הפרטנית, התבנית הכוללת אינה נראית כלל. באופן דומה, גם הזיכרון וההיסטוריה עצמם ניתנים להיתפס כפסיפס: כשם שהפסיפס הפיזי נשמר על-פי-רוב בשברים חלקיים בלבד ועדיין מעניק לנו תמונת אמת, כך גם ידיעתנו על העולם היא מעין "פסיפס" משל עצמה: שברי עדויות, טקסטים חלקיים, שמהם אנו מנסים, בזהירות ובקפדנות, לשחזר תמונה שלמה.
המדיום הוא המסר: המצלמה כשלוחה של המוח
על פי משנתו של מרשל מקלוהן: "המדיום הוא המסר", כך גם בעבודתו של חודורוב, הטכנולוגיה אינה רק כלי טכני, היא בחינת הרחבה של המוח והתפיסה Extension to his brain)); תפיסה המאפשרת לתרגם ראייה מרחבית פנימית למציאות מוחשית. בעולם של "מדיה של רעש", עצם שיטת העבודה – האיסוף הסיזיפי של אלף שברים וארגונם כיחידה אחת – היא מסר של אחדות וסינתזה. חודורוב פועל כ"אמן מכתיב מציאות" ולאו דווקא כמשקף מציאות. הוא מנקה עיוותים אופטיים וכשלים של עדשות רגילות כדי ליצור "מציאות מתוקנת". כאן מתרחש החיבור למושג ה- Ideal Beauty של הרנסנס: האמן אינו משעתק את הטבע כמות שהוא, אלא "משכלל" אותו כדי לחשוף את האמת הגבוהה והמאורגנת המסתתרת בו.
המעבר מצלם מתעד למעצב תפיסה מאפשר לצופה לחוות מרחב שבו העין והמוח משוטטים ללא הפרעה, בתוך מציאות שהיא בו-זמנית מוכרת אך מושלמת באופן שלא ניתן להשיג במבט אנושי רגיל.
הגיאומטריה של הרוח: הרמוניה אלוהית וסדר קוסמי
מכאן, לא מפתיע שהיופי בעבודותיו של חודורוב מעוגן במתמטיקה של היקום. כפי שלימדונו פיתגורס, אוקלידס, אפלטון וקפלר, הגיאומטריה והמתמטיקה הם השפות בהן נכתב ספר הטבע. השלמות של חודורוב נשענת על "חתימת ההרמוניה הקוסמית" קרי, חוקי הזהב: שימוש ביחס הזהב (Phi – 1.618), בסדרת פיבונאצ'י ובזווית הזהב (137.5°). דפוסים אלו, המופיעים בטבע, למשל באצטרובלים ובחמניות, מבטיחים חלוקה אינסופית ללא חפיפה או "חורים", ומסבירים מדוע היצירה מרגישה "נכונה" ומרגיעה לצופה באופן ביולוגי ואינסטינקטיבי. ברוח זו, עבודתו של חודורוב מהדהדת את "תורת שלוש הספירות" ואת חוכמת הגופים האפלטוניים (Platonic Solids) קרי, חמשת הגופים הגיאומטריים המושלמים (טטרהדרון, קובייה, אוקטהדרון וכו') שאפלטון קישר ליסודות היקום ב"טימיאוס". תובנה מעמיקה במיוחד היא הגילוי כי היחס בין הספירה החיצונית (החוסמת) לפנימית (החסומה) הוא זהה לחלוטין עבור כלל הגופים האפלטוניים. זהו הקוד המתמטי של האיזון המוחלט. למשל, המרחב הוא היפרבולי, רוצה לומר, הטבע אינו בונה רשתות ישרות וליניאריות אלא מרחב היפרבולי. וכך, חודורוב, בשליטתו בעיוותי העדשה, למעשה מחזיר את הצילום אל האמת האורגנית, הלא-ליניארית של הטבע. השימוש בחוקים אלו הופך את הצילום ליצירה שאינה רק מייצגת אסתטיקה, אלא משקפת את הסדר האלוהי המסתתר מתחת לפני השטח של החומר.
סיכום: הזמנה למדיטציה חזותית
המפגש עם "Wholeness Photography" הוא הזמנה למה שמכונה היום: 'התבוננות איטית" או "התבוננות מתמשכת" (Slow Looking) במציאות המקדשת את המהיר והשטחי; עבודותיו של אמיר חודורוב מציעות אם כן מרחב של מדיטציה חזותית. הן מזמינות את המבקר לעצור, לנשום ולבצע "תיקון פנימי" דרך התבוננות. הצופה מוזמן ללכת לאיבוד לכאורה בתוך אלפי הפרטים הקטנים – הפיקסלים שהם אבני הבניין של הפסיפס המודרני – כדי למצוא בסופו של דבר את "השלם הגדול". זהו רגע של חיבור מחודש להרמוניה הגדולה של העולם, שבו המתמטיקה הופכת לרוח והצילום הופך לתפילה של סדר ויופי. הטבע פועל כמתמטיקאי דגול – והאמנות היא השתקפות השלמות הזו.
מ.אלחנתי