הבוקר השחור והקריאה מבית דני
השבעה באוקטובר 2023 הוא בוקר שחור שלא יישכח לעולמים. ישבתי בביתי בתל אביב, ועם הישמע האזעקות ותחילתה של המלחמה, מיהרתי לביתו של בני, קצין צבא בכיר שהוזנק בדחיפות לחזית. חיבקתי אותו, איחלתי לו בהצלחה וביקשתי בכל ליבי שישמור על עצמו.
באותם ימים, מוחי ונשמתי היו שקועים לחלוטין בפרויקט האומנות הגדול שלי בשכונת התקווה. יחד עם צוות מרכז "בית דני", עמלתי על התקנת מיצג ענק המשתרע על פני 1,200 מ"ר של קירות השכונה, מיצג שנועד לספר את סיפור המורשת המופלא של המקום. אך המציאות ההיסטורית ניפצה את השלווה הזו ברגע אחד. גיא זוזות, מנהל בית דני, התקשר אליי בטלפון בדחיפות. קולו רעד כשעידכן אותי כי אבד הקשר עם אילן משה יעקב ז"ל, מנהל מרכז הנוער השכונתי (מנ"ש) האהוב של בית דני, שיצא לבלות בפסטיבל בנגב המערבי.
למחרת בבוקר, הבשורה המרה היכתה בנו – הבנו שאילן נרצח. יחד עם הצוות המוביל בבית דני, התגייסנו מיד לעטוף וללוות את המשפחה ברגעיה הקשים, ובעיקר את מרינה, אמו הכואבת של אילן. את אילן הכרתי היטב בחייו. הוא היה בחור מופלא, נשמה של "גם וגם" ששילבה ערכים עמוקים, נתינה לזולת ואהבה עצומה לארץ ישראל. במהלך ימי השבעה, כשנחשפתי לפרטים האחרונים מחייו, גיליתי כי בדקותיו האחרונות בתוך התופת, בחר אילן להעלות סטורי אחרון לרשת עם המילים המצמררות: "מדינת ישראל אני אוהב אותך, למרות הטילים לעולם לעולם לא נוותר על עצמאותנו". הוא היה ילד ערכי כל כך, שבשנייה האחרונה שלו בחר להיפרד מהמדינה שאהב, מותיר לנו מורשת של זקיפות קומה לאומית. אילן היה הנשמה הראשונה שהכרתי באופן אישי מבין נרצחי פסטיבל הנובה. הוא היה השער שלי אל התופת.
